פסק-דין בתיק עת"מ 32707-10-10

א.      עתירה להענקת רישיון שהות ורישיון עבודה בישראל לעותרת 2, אזרחית רומניה, שלטענת העותרים המטפלת בעותר מס' 1. 

ב.       העובדות הרלוונטיות הצריכות לענייננו הן כדלהלן:

העותר, יליד ישראל חולה במחלת ניוון שרירים מלידה, מוכר כנכה בשיעור 100% וזקוק לעזרה בביצוע כל הפעולות היומיומיות. ביום 15.11.2006 הגיש העותר בקשה לאשר לעותרת, אזרחית רומניה, אשרת כניסה מסוג ב-1 סיעוד, שלא באמצעות חברת כוח אדם. בבקשתו לא ציין העותר כי אימה של העותרת, אשר נכנסה בעבר לישראל, גם היא באשרת כניסה מסוג ב-1 סיעוד לצורך טיפול בעותר, הפכה לימים לבת זוגו של העותר ומעמדה הוכר על ידי המשיב.

ביום 30.11.2006 נדחתה בקשת העותר על ידי המשיב ונמסר לעותר כי הוא רשאי להעסיק עובד ממאגר העובדים הזרים הקיים. 

ביום 12.12.2006 פנה העותר לשר הפנים בבקשה להתיר לעותרת להיכנס לישראל באשרת כניסה ב/1 לעובדת זרה סיעודית. ביום 24.1.2007 נתבקש העותר על ידי משרד הפנים " לצרף מכתב הסבר מפורט כיצד מכיר את העובדת אשר מזמין" (נספח 6 לתגובת המשיב לצו הביניים).

במכתבו מיום 14.2.2007 ציין העותר כי " הכרתי את הנ"ל לפני מספר שנים בזמן שנסעתי לביקור וטיולים ברומניה, דרך חברים ועובדים זרים שעבדו בארץ, והייתי איתה בקשר טלפוני הרבה פעמים מהבית שלי וכשנסעתי לרומניה הלכתי לבקר אותה כל פעם, והיא עשתה עלי רושם של בחורה רצינית שמסוגלת לטפל בי. היא סיפרה לי שאין לה משפחה ושהיא מוכנה לטפל בי בישראל, בכפוף לכך שהדבר יאושר לה ע"י הרשויות. היא סיפרה לי שהמצב הכלכלי ברומניה קשה מאוד, ולאור ההיכרות בינינו עזרתי לה כל פעם כספית וגם הבאתי לה מתנות מהארץ, ונוצר בינינו קשר חזק וטוב, על בסיס אמון...".

עולה בבירור כי במכתבו נמנע העותר מלציין כי אימה של העותרת היא בת זוגו, ואף ציין, באופן פוזיטיבי, כי העותרת מסרה לו שאין לה משפחה.

ביום 15.2.2007 התיר משרד הפנים לעותרת להיכנס לישראל, וביום 28.2.2007 הגיעה העותרת לישראל כשבידה אשרת ביקור ב/2, כמוזמנת של העותר. ביום 1.3.2007 קיבלה העותרת אשרת עבודה בתחום הסיעוד עד ליום 30.11.2007.

ביום 6.12.2007 פנתה העותרת למשרד הפנים בבקשה להאריך לה את אשרת העבודה. בקשת העותרת התקבלה והאשרה הוארכה עד ליום 6.12.2008.

ביום 19.1.2009 פנתה העותרת בשנית למשרדי המשיב בבקשה להארכת האשרה. ביום 24.3.2009, לאחר שהתקבלה תעודת הלידה של העותרת, נמסר לעותר על ידי משרד הפנים כי בקשתה של העותרת להארכת האשרה נדחתה, ועל העותרת לצאת מישראל תוך 14 ימים.

ביום 30.4.2009 נמסר לעותר, עקב פנייתו למשיב, כי " תשובת הלשכה מיום 24.3.2009 בעינה עומדת".

גם ביום 23.7.2009 נמסר לעותר כי החלטת משרד הפנים בעניין העותרת תקפה ועל העותרת לעזוב את הארץ.

ביום 19.8.2010 פנה העותר למינהל האוכלוסין, למחלקת פניות הציבור וביקש להתחשב בצרכיו המיוחדים, עקב נכותו, וליתן לעותרת, מטעמים הומניטריים, רישיון עבודה.

ביום 17.10.2010 הוגשה העתירה שלפניי שעניינה מתן היתר לעותר להעסיק את העותרת לצורך הטיפול בו.

ג.        תמצית טענות הצדדים

העותר מתאר את מצבו הקשה מאוד מבחינה רפואית ומבחינה תפקודית ומסביר כי אינו מסוגל לתפקד ללא עזרת העותרת. העותרת נחשבת בעיני העותר לעובדת מסורה ואמינה וזאת, לטענת העותר, בניגוד לניסיון העבר שלו, כשטופל ע"י עובדים זרים אחרים. לטענת העותר הפסקת עבודת העותרת תגרום לו לפגיעה קשה וחמורה.

העותרים טוענים כי הנוהל בגינו סירב משרד הפנים להאריך לעותרת את אשרת העבודה בארץ, 'נוהל הזמנת עובד זר בתחום הסיעודי + הארכה אשרה ב/1 סיעודי' (מספר נוהל 5.3.0002), (להלן: " נוהל הזמנת עובד זר בתחום הסיעודי" או " הנוהל") אינו חל במקרה זה, מאחר שאימה של העותרת אינה מועסקת כעובדת זרה, אלא הוכרה על ידי המשיב כידועה בציבור של העותר.

העותרים מתארים גם את מצבה הקשה של העותרת ומבקשים להתחשב במצבה ולהתיר לה לעבוד בארץ. לטענת העותרים החלטת המשיב נבעה משיקולים זרים וטעמים פסולים ולא ניתן בה משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של העותר.

בנוסף דחו העותרים את טענת השיהוי שהועלתה על ידי המשיב וכן את טענת חוסר ניקיון כפיים שנטענה על ידי המשיב. לטענת העותר, לא התכוון להסתיר את העובדה כי העותרת היא בתו של בת זוגו.